עץ האלה: עם מי להתחתן וממי להתגרש

עץ אלה. צילום משרד החקלאות

עץ האלה: עם מי להתחתן וממי להתגרש 

יש ברית היא הקידושין ויש "דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת" הוא הגירושין. להתחתן צריך לדעת עם מי, להתגרש צריך לדעת ממי. לדעת שדבש ולימון פותרים בעיות צרידות וגרון, ולא פותרים תהום הפרושה בין שניים. ועל איזה עץ נתלה המן הרשע?

דברים פרק כח, פסוק סט

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:

נשים לב למילים אלה וברית לפי סדר ההופעה שלהם, ככתוב "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית" לעומת ברית ואלה בהמשך. כי ההבדלים הם שמים וארץ. אם הברית היא הברכה אזי האלה היא הקללה והם שזורים יחדו. ולא רק יש והחיים של בני הזוג כזיווג סבירים ונעימים במובן כפית זהב בפה ושושנים בראשם ויש שהם כחרב פיפיות על ראשם המהלכת כל העת.

דברים פרק כט, פסוק יא

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:

כידוע מתקיימים הפכים בחיים כגון: אור וחשך, טוב ורע, שחור ולבן, חיים ומות ובין לבין מתאפשר לאדם לתקן את דרכיו ולהיטיב עם מעשיו בבחינת "הגדיל הויה לעשות עם אלה". הרי הזיווג בין אם הוא זיווג משמים או זיווג עונשי מזמן הוא לשניים שיעורים לעבור. בין אם השניים מגיעים לגט, יען כי לא נרשמה להם התאמה ובין עם העיבור שלהם מזמן להם קשיים מסוג ילד שאינו בקו בריאות, או מחלה עלומת שם. על הכל מנצחת אותה ערלה-אלה, בבחינת סיתום אורות, זו אשר בברית המדוברת ניתן וצריך היה להסירה וכאן למרות הנסיון זו ממשיכה בשלה להרבות בחשך ובחסכים. הרי פרי הבסר כפרח ניצן משל הזיווג כבר נרשם בו וברב חסדו גם מאירים עליו שמים בבחינת "אענה את השמים והם יענו את הארץ". אז יש התמודדות וקשיים והרבה שמחה וצריך לדעת עם מי לחיות וממי להפרד. הרי כשהפרח יפרח, יבואו הזוג בהתמודדות וביכולת להוציא פרחים נוספים, לראות בפרי אהבתם, לראות את דרכם המשותפת.

בזוגיות כמו ב'עיבור הזיווג' הבעל צריך לשאת בקידושין את האשה. כלומר נטל ההוכחה על כתפיו, לשון נש"א, והוא צריך לעמוד בתעצומות הנפש ובעיצוב הרוח עת האשה מטילה עליו את טענותיה בבחינת "נקבה תסובב גבר". והוא בעל כורחו צריך לגדול ולצמוח, לשון שמחה. ואם לא עמד לו כחו ותש הוא יחפש לעצמו מפלט.

מעשה עיבור הזיווג כמוהו כנטילת אחריות על האות נ' – אות הנושאת על גבה את הפגם כשבתוכה חבויה הקדושה. אם צלחה דרכו של הזכר לשאת את נטל הקדושה באהבה יצא זכאי ואם לא, חוסר מנוחה יאפיין אותו והעדר יציבות רגשית.

ג"ט להזכירכם חסר אח"ד (13 חסר אחד מתקבל 12). ברי"ת בגימטריה 612 חסר אחד ל613, תריג מצוות.

אז אם יש גשר השניים עוברים ומתקשרים אחרת גרש, לשון גירושין, ונותר לבד.

פסוק יג

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת:

הברית והאלה שקולים כנגד הברכה והקללה.

יש ברית היא הקידושין ויש "דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת" הוא הגירושין. כידוע זיווג משמים מקל את השניים לכבוש את יעדיהם וכי השניים נהפכים לאחד, בקול אחד, נעשה ונשמע. אולם, כטבע האדם, הזיווג קשה כקריעת ים סוף ולכן השניים העומדים תחת החופה לא תמיד עומדים ברשות עצמם, בייחוד אחד. לפיכך מבקשים השניים או נדרשים להתפזר ולהפרד במטרה לחפש ולמצוא בן זוג, מתוך מטרה לפתוח דף חדש. לפיכך גירושין מבטלים קידושין.

האדם הוא עץ השדה

כזכור עם ישראל הופרד מספר פעמים מעל האלהים (גירושין, ספר כריתות) בשל חטאי עגל הזהב, זנות ובצע וחזר אל האלהים, אל הייחוד, אל החופה. צריך כל העת להזכיר שאלהים שופט את האדם בחסד ואילו האדם הדתי שופט את האחר בדין ללא צדק ומאזנים (חשבו כמה כר"ת יש על עברות ומצוות שבין אדם למקום ועל המרפא להם – תיקון ותשובה).

ירמיה פרק ב

פסוק לב

הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר:

פסוק לג

מַה-תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת-הָרָעוֹת (לִמַּדְתְּי) [לִמַּדְתְּ] אֶת-דְּרָכָיִךְ:

פסוק לד

גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא-בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל-כָּל- אֵלֶּה:

פסוק לה

וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל-אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי:

פסוק לו

מַה-תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת-דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר-בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר:

ירמיה פרק ג

פסוק א

לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ- וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם-יְהוָֹה:

המעבר בין קידושין גירושין קידושין הינו בסוד 'אחד אחר אחד' (3311 כשאח"ד בגימטריה 13) ובא לציון גואל. סוד התיקון הוא 235 עת שנת לבנה מתאזנת כל 19 שנה עם שנת חמה (12 שנים רגילות עם 7 שנים מעוברות).

פסוק ה

הֲיִנְטוֹר לְעוֹלָם אִם-יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל:

פסוק יב

הָלֹךְ וְקָרָאתָ- אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהֹוָה לוֹא-אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי-חָסִיד אֲנִי נְאֻם-יְהֹוָה לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם:

פסוק יד

שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם-יְהֹוָה כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן:

פסוק יד

כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

כדברי המן הרשע "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" על כן נצרך היה לתלותם על עץ האלה חמישים אמה. יען כי הפרידו מאת "הויה הוא האלהים" בין אל"ה-י"ם. מענין כי עץ האלה עולה במנין המ"ן במילוי יודין (הי ממ נון).

ההפרדה היא בגורל – "אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ", ובכסף – "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול".

אסתר פרק ג

פסוק ח

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם:

בראשית פרק ג, פסוק יא

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:

המן מתחבא בתוך העץ, עץ האלה שגובהו חמישים אמה, היא השער החמישים. המן למעשה מוסתר בתוך העץ, בבחינת לבוש העץ, זו הקליפה הקשה.

פסוק יז

פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

פסוק יח

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת-הַצְּמֵאָה:

פסוק יט

לֹא-יֹאבֶה יְהֹוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-יְהוָֹה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל- הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָֹה אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:

פסוק כ

וְהִבְדִּילוֹ יְהוָֹה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:

דברי הימים ב פרק יח

פסוק טז

וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל-הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶן רֹעֶה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא-אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ-לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם:

 

במדבר פרק כו

פסוק נג

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת:

בתחילה הארץ מחולקת לאלה ואחר בגורל.

פסוק נד

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ:

פסוק נה

אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ:

בראשית פרק לא

פסוק מג

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:

פסוק מז

וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:

פסוק נג

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:

ירמיה פרק כט

פסוק יח

וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים (לְזַוֲעָה) [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הִדַּחְתִּים שָׁם:

בחרב כנגד לאלה. ברעב כנגד ולשמה. ובדבר כנגד כנגד ולשרקה. לזועה כנגד ולחרפה.

במדבר פרק ה, פסוק כא

וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָֹה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָֹה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה:

סוטה יז,א)

במדבר פרק ה

(יח) והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הוא וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים:

(יט) והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה:

(כ) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך:

(כא) והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה:

(כב) ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן:

(כג) וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים:

(כד) והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים המאררים למרים:

משנה:

בא לו לכתוב את המגילה, מאיזה מקום הוא כותב?

מ ואם לא שכב איש [במדבר ה,יט: והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה: אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך – הנקי ממי המרים המאררים האלה] (שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם שטית – לא הנקי); (במדבר ה,כ) ואת כי שטית (טומאה [??]) תחת אישך [וכי נטמאת; ויתן איש בך את שכבתו, מבלעדי אישך], ואינו כותב (במדבר ה,כא) והשביע הכהן את האשה [בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה] וכותב [את המשך הפסוק] 'יתן ה' אותך לאלה ולשבועה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך' ואינו כותב [את המשך הפסוק] 'ואמרה האשה אמן אמן'.

(וכך הן סדורין בפרשה, אלא ש'והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה' מפסיק בראש 'יתן ה' אותך', ואינו כותבו, דאינו אלא צוואה: שמצוה הכהן להשביע; וגם בסוף: 'ובאו המים המאררים במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך' – אינו כותב סוף המקרא 'ואמרה האשה' – דהיינו קבלה, שהאשה תקבל עליה שבועה, ואין זו מן האלות).

רבי יוסי אומר: לא היה מפסיק (משהתחיל 'אם לא שכב איש אותך' עד 'אמן אמן': שהיה כותב צוואה ד'והשביע הכהן את האשה' וקבלה ד'ואמרה האשה אמן אמן').

רבי יהודה אומר: כל עצמו (לישנא בעלמא הוא: יזהר בעצמו) אינו כותב (שלא יהא כותב) אלא (אלות לבדו) 'יתן ה' אותך לאלה ולשבועה [בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה] ובאו המים המאררים האלה במעיך [לצבות בטן ולנפל ירך] (ואפילו 'אם לא שכב איש אותך' ו'הנקי' – לא היה כותב, וכל שכן 'והשביע הכהן') ואינו כותב 'ואמרה האשה אמן אמן' (שהוא סוף המקרא הזה).

גמרא: במאי קא מיפלגי?

בהאי קרא קמיפלגי: (במדבר ה,כג) וכתב את האלות האלה הכהן בספר [ומחה אל מי המרים]: רבי מאיר סבר: 'אלות' – אלות ממש ('יתן ה' אותך' 'ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו'); 'האלות' – לרבות קללות הבאות מחמת ברכות (הנקי ממי המרים); 'אלה' (מיעוטא הוא) – למעוטי קללות שבמשנה תורה (דאי כתב קרא 'וכתב את האלות בספר' הוה משמע אלות שבמשנה תורה: 'יככה ה' בשחפת' [דברים כחכב] – דאלה איקרו, דכתיב 'והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' (דברים כט,יח)); 'האלה' – למעוטי צוואות ('והשביע הכהן את האשה', דלא תימא 'לא ידלג' – הילכך איצטריך למעטינהו) וקבלות אמן. (ולקמיה פריך: מאי שנא האי [אות] ה"י דמרבה ביה [האלות], ומאי שנא האי [אות] ה"י דממעט ביה [האלה]?)

ורבי יוסי? כולהו (ריבויא) כדקאמרת ('אלות' – אלות ממש; 'האלות' – הקללות הבאות מחמת ברכות; 'אלה' – למעוטי שבמשנה תורה ושבתורת כהנים); (אבל ה"י ד'האלה' – לא תדרוש למעוטי צוואות וקבלות, דאתא) 'את' – לרבות צוואות וקבלות (וה"י דהאלה – אורחיה הוא).

ורבי מאיר? 'את'ים לא דריש. ורבי יהודה?

כולהו (ההי"ן דקרא) – במיעוטי דריש להו: 'אלות' – אלות ממש; 'האלות' – למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות; 'אלה' — למעוטי קללות שבמשנה תורה; 'האלה' – למעוטי צוואות וקבלות.

ורבי מאיר, מאי שנא האי ה"י דמרבי ביה, ומאי שנא האי ה"י דמעיט ביה?

ה"י דגביה דריבויא (ה"י ד'האלות' דקאי א'וכתב') – ריבויא היא; ה"י דגביה דמיעוטא ('אֵלֶה' דמיעוטא הוא: אלה ולא אחרות) – מיעוטא.

והא לית ליה לרבי מאיר 'מכלל לאו אתה שומע הן (דשמעינן ליה דבעי תנאי כפול, דתנן [קידושין פ"ג מ"ד]: 'רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי', דכתיב ביה 'אם יעברו' 'ואם לא יעברו' [במדבר כלב,כט-ל]; הא [אם] לא כפליה – מכלל לאו לא תשמע הן)'?

אמר רבי תנחום: [במדבר ה,יט: והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה: אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך] הנקי [ממי המרים המאררים האלה] כתיב (בלא יו"ד [הינקי??], דמשתמע 'הנקי אם לא שכב', ותדרוש הכי 'טומאה תחת אישך'- חנקי).

דריש רבי עקיבא: 'איש ואשה זכו (ללכת בדרך ישרה: שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת) – שכינה ביניהן (שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן: יו"ד באיש וה"י באשה); לא זכו – אש אוכלתן (שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש)'.

אמר רבא: ודאשה עדיפא מדאיש (אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש); <מאי טעמא?> האי מצרף (אש של אשה נוחה להדליק מהר, שאין אות של שם מפסיק, אלא מחובר הוא ונקרא 'אש') והאי לא מצרף (אבל של איש – אין אותיות של אש מצטרפות יחד: שהיו"ד של שכינה מפסקת).

אמר רבא: מפני מה אמרה תורה 'הבא עפר לסוטה'? – זכתה – יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה [בראשית יח,כז: ויען אברהם ויאמר: הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי] עפר ואפר; לא זכתה – תחזור לעפרה.

דריש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' – זכו בניו לשתי מצות: אפר פרה ועפר סוטה.

והאיכא נמי עפר כיסוי הדם?

התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא (ואין זה קיבול שכר, אבל כאן יש הנאה בסוטה: לתת שלום, ושלא ירבה ממזרים בישראל אם זונה היא, ואם נקתה – ונזרעה זרע, ומבטלת לעז מעל בניה; ואפר פרה – לטהרן ולזכות את ישראל ממעשה העגל).

האם המן נתלה הפוך?

רצה המן לתלות את מרדכי על עץ חמישים אמה ולבסוף תלו אותו על העץ.

אסתר פרק ט, פסוק א

וּבִשְׁנֵים- עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם:

הענין הוא שמדובר בעץ החיים ורצה המן להשמיד את העץ עליו ישב מרדכי, קרי, בני ישראל. זהו עץ פרי עשה פרי ובקש המן להשמידו.

לאחר שלא צלחה דרכו של המן "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" נתלה הוא בעצמו על עץ שאינו עשה פרי, דהינו, עץ סרק. ידוע שקליפה אין בכוחה להתרבות על ידי התייחדות מלכות עם ז"א. המן בגימטריה 95 "ונהפוך הוא" 59 זה זנ"ב והושב למקומו. העץ שתלו את המן הוא עץ אל"ה. והעץ עליו עם ישראל מחובר הוא עץ אלהי"ם. שימו לב אל"ה-י"ם הוא גבהו חמישים אמה. בכלל עץ אל"ה מתקשר עם תכונת 'שארית הפליטה' שרק גדמו עליו מצליח להצמיח מחדש נצרים חדשים מהגזע או מהשרש. ע"ץ-אל"ה עולה במנין קו"ץ עליו נתלה המ"ן. רצה המן לפגום ב"בית יער הלבנון" שהוא תכלית נשמת חיים אדם בבחינת 'שיח פלאות' הוא הסנה הבער וביקש להבעירו ולא אוכל.

1. ישעיה פרק יא

פסוק א

וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:

2. איוב פרק יד

פסוק ז

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם-יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל:

פסוק ח

אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ:

פסוק ט

מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ-נָטַע:

מוזר ככל שישמע ישראל יושבים תרתי משמע מעל אוייביהם. אם תרצו שרש עמלק, הוא המן, מצוי מתחתיהם ובנות ישראל מדליקות כל כניסת השבת את נרותיהם, שלוש פמוטים במספר, לשמור על הרגל הרביעית בסוד "שלש רגלים תחג לי בשנה", לבל תקום. אמן.

אם נדמה את מגילת אסתר לשרש תמצית המצוי באדמה, נמצא בהעלם, כאשר השם המפורש אינו מופיע בגלוי, הרי זה בבחינת מערת המכפלה להעלות נשמות מאפר אל עפר.

מחשבה מחודשת:

עץ האלה גזור משם האלוהות. האלה מוזכרת בשם "בכאים", בגלל השרף הדומה לדמעות הבוכה.
נזכר בהסתבכותו של שיער אבשלום בענפי האלה עת רכב על הפרד, "וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר" (שמואל ב' יח, ט')

נהגו לקיים טקסי פולחן: "ועל גבעות יקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה"… (הושע ד' יג')

משל ישעיהו הוא בין הידועים אשר המשיל את "חוזקו" של העם בימי יותם ליפיו של העץ בימי השלכת, כאשר ידוע כי מיד אחרי השלכת יהיה העץ ערום … "וְרִחַק יְהוָה אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו ו' יב'-יג')

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *